פסק-דין בתיק ת"ק 001652/03

1.         בפניי תביעה לתשלום סך של 4,530 ש"ח. התובעים טוענים כי שכרו את שירותיה של הנתבעת, מאפרת מקצועית, לאפר את התובעות מס' 2 ו-3 לרגל חתונת בנם של התובעים מס' 1 ו-3, שהוא גם אחיה של התובעת מס' 2. החתונה התקיימה ביום 17.09.2002 בחוות רונית (מול שפיים). הנתבעת הוזמנה להגיע בשעה 18:00 והאורחים הוזמנו החל משעה 19:30.

2.         אין מחלוקת כי בשעה 17:00, בזמן שהתובעים מס' 1 ו-3 היו בדרכם לכיוון חוות רונית, התקשרה אליהם הנתבעת והודיעה שהיא תאחר ב - 15 עד 30 דקות. התובע מס' 1 טוען כי הוא ואישתו נאלצו להסכים לכך בחוסר ברירה, באשר הנתבעת הציבה אותם למעשה בפני עובדה מוגמרת.

3.         התובעים טוענים כי בסופו של דבר הגיעה הנתבעת לחוות רונית רק בשעה 19:15, דהיינו, באיחור של שעה ורבע לעומת הזמן המקורי שבו הייתה אמורה להגיע, ובאיחור של שעה לעומת הזמן לו התחייבה במהלך השיחה הטלפונית שהתקיימה בשעה 17:00. כתוצאה מכך, החל האיפור של התובעת מס' 3 באיחור רב והסתיים רק בשעה 19:40, כאשר חלק מהאורחים כבר הספיקו להגיע והתובעת מס' 3 לא יכלה לקבל את פניהם. כתולדה מהאיחור באיפורה של התובעת מס' 3, חל גם איחור באיפור התובעת מס' 2, וזה הסתיים רק בשעה 20:15 (עמ' 2 לפרוטוקול).

4.         אין חולק שהתובעים שילמו לנתבעת את מלוא הסכום שסוכם עימה מראש, סך של 900 ש"ח. לתובעות מס' 2 ו-3  יש גם טענות שונות  לגבי איכות העבודה שביצעה הנתבעת, מפאת דוחק הזמן אליו נקלעה, אך בית המשפט אינו יכול לקבוע כל ממצא בעניין זה. 

5.         הנתבעת מודה כי איחרה להגיע לחוות רונית, אך לטענתה היא הגיעה בשעה 18:50, דהיינו, איחור של 50 דקות לעומת הזמן המקורי אליו התחייבה. לטענתה, היא סיימה לאפר את התובעת מס' 3 בדיוק בשעה 19:30  ומלאכת האיפור אינה צריכה להימשך יותר מ - 30 עד 40 דקות (ראה עמ' 3 לפרוטוקול). הנתבעת מוסיפה וטוענת כי כיום, בזכות מיומנותה המקצועית, היא מסוגלת אפילו לאפר כלה תוך 20 דקות. הנתבעת טענה בסעיף 21 לכתב הגנתה כי איפורה של התובעת מס' 2 ארך 35 דקות, כך שלשיטת הנתבעת עצמה, הוא הסתיים רק בשעה 20:05.

6.         נותני שירותים המתחייבים להגיע לאירוע דוגמת חתונה, בזמן נתון, חייבים לעמוד בזמן שנקבע. איחור, ולו הקטן ביותר, עלול לגרום עוגמת נפש רבה למזמין ולשבש לחלוטין את לוח הזמנים הקפדני שתוכנן מלכתחילה. חובה זו היא חלק מהחוזה בין הצדדים. זאת ועוד, מעבר לחובתו החוזית כלפי מזמין השירות, נותן השירות חב כלפי המזמין חובת זהירות. איחור בהגעה לעומת הזמן שנקבע מראש, מהווה מעשה רשלני העומד בניגוד לחובת הזהירות כאמור. במקרה דנן, הפרה הנתבעת את התחייבותה החוזית כלפי התובעים, ובנוסף, מחדלה עולה כדי רשלנות.

7.         אשר על כן, דין התביעה להתקבל בחלקה. אין צורך להכביר מילים בדבר החשיבות שיש לאירוע כמו חתונה מבחינת בני המשפחה הקרובה. הנתבעת התחייבה להגיע בשעה 18:00. גם אם הסכימו התובעים כי הנתבעת תגיע רק בשעה 18:30, נראה לי שזו הייתה הסכמה שבלית ברירה, באשר הנתבעת הציבה בפניהם הלכה למעשה עובדה מוגמרת. זאת ועוד, הנתבעת אף לא עמדה במועד החדש שהיא עצמה  נקבה בשיחת הטלפון, ולשיטתה שלה, היא איחרה ב - 20 דקות נוספות באשר הגיעה למקום רק בשעה 18:50. גם אם אקבל את גרסתה של הנתבעת לפיה האיחור שלה עמד על 50 דקות בלבד (הגעה בשעה 18:50 ולא בשעה 19:15 כפי שטוענים התובעים), הרי שפרק זמן זה הוא משמעותי ביותר, מקום שמדובר באירוע כמו חתונה. בין אם איפורה של התובעת מס' 3 הסתיים בשעה 19:30 כטענת הנתבעת, או בשעה 19:40 כטענת התובעות, אין ספק כי לתובעת מס' 3 נגרמה עוגמת נפש רבה ביותר כשנוכחה לדעת שהנתבעת מאחרת להגיע ונקל לשער את הלחץ הנפשי אליו נקלעה כאשר הנתבעת בוששה להגיע וכאשר פרק הזמן שנותר עד להגעת האורחים, הלך והתקצר. גם לתובעת מס' 2 נגרמה עוגמת נפש, הגם שהיא עצמה הגיעה יחד עם הנתבעת. עוגמת נפש זו יסודה בכך שלא ניתן היה לאפר את התובעת מס' 2 קודם שהסתיים איפורה של התובעת  מס' 3. הואיל והנתבעת עצמה העידה כי איפורה של התובעת מס' 3 הסתיים רק בשעה 19:30, ממילא ברור שאיפורה של התובעת מס' 2 הסתיים כאמור רק בשעה 20:05, לאחר הגעת חלק מהאורחים, מה שמנע מהתובעת מס' 2 לקבל את פניהם.

8.         שקלתי מהו סכום הפיצוי שראוי לפסוק לתובעים בגין עוגמת הנפש הרבה שנגרמה להם. סכום העסקה במקרה דנן עמד על 900 ש"ח. נראה לי כי אמורה להיות קורלציה כלשהי בין סכום הפיצוי לבין שווי העסקה, הגם שבהחלט ניתן להניח כי ייתכנו מקרים בהם עוגמת הנפש תעלה אף על שווי העסקה. בנסיבות העניין התרשמתי כי אם הנתבעת הייתה מוכנה מלכתחילה להפחית את שכר עבודתה בגין האיחור, דבר שהיא סירבה לו בתוקף, התביעה לא הייתה מוגשת. לפיכך, בשים לב לכל האמור לעיל, נראה לי כי סכום הפיצוי שיש לפסוק לטובת התובעים הינו סך של 900 ש"ח.

9.         אשר על כן, הנני מחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכומים הבאים: סך של 900 ש"ח כפיצוי בגין עוגמת נפש; סך של 400 ש"ח בגין הוצאות התביעה. הסכומים יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק הדין ועד ליום התשלום בפועל.

10.       המזכירות תישלח פסק דין זה לצדדים.

ניתן היום כ"ו בניסן, תשס"ג (28 באפריל 2003) בהעדר הצדדים.